סיני שרון נ' CAREVISION בע"מ ואח'

פסק דין

התובע עבד בנתבעת החל מיום 14/11/02 ועד ליום 1/3/05. בתקופת עבודתו התובע מילא בנתבעת תפקידים שונים בתחום המכירות, בתחילה כאיש מכירות טלפוני, ובשלב מאוחר יותר כמנהל ואחראי על צוותי מכירות.

במרכז המחלוקת שבין הצדדים עומדת שאלת פרשנותו של מסמך שנחתם על ידי הנתבעת ביום 1/8/04 (נספח ב' לכתב התביעה). לטענת התובע המדובר בהסכם עבודה לתקופה קצובה בת שנה, ולפיכך משהחליטה הנתבעת לפטרו קודם לתום השנה, עליה לשלום לו פיצויים בגין הפרת ההסכם. לטענת הנתבעת אין מדובר בהסכם לתקופה קצובה אלא בהודעה על תנאי עבודה, ולפיכך, בעת סיום העסקתו היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בלבד, ואלה שולמו לו כדין.

אין חולק כי תנאי עבודתו של התובע בנתבעת השתנו מעת לעת בהסכמת הצדדים, בהתאם לתפקידים השונים אותם מילא, וכך ביום 1/1/04 סוכמו איתו תנאי העסקה, למשך שנה, שלפיהם שולם לו שכר בסיס בתוספת עמלות ורכב, וביום 1/8/04 שונו תנאי ההתקשרות שוב, בהסכם חדש, שבמסגרתו שולמו לתובע החזר הוצאות, רכב במקום רכב צמוד.

לטענת התובע, באותו הסכם מיום 1/8/04 סוכם על העסקתו לתקופה קצובה, תוך הבטחת ביטחון תעסוקתי, ובתמורה לכך הסכים התובע לוותר על רכב צמוד, והסתפק במשכורת נמוכה יותר. לטענתו, בשיחות שבעל פה הובהר בין הצדדים כי ההעסקה תהיה למשך שנה ומנכ"ל הנתבעת דאז, מר גיל הרשקוביץ, נטע בליבו ציפיה והסתמכות כי העסקתו תמשך, ולכן הסכים לשינוי תנאי ההעסקה ולהפחתת שיעורי העמלות.

על רקע האמור לעיל, לטענת התובע, ביום 2/2/05 הוא זומן לשיחה בה נאמר לו כי הנתבעת נאלצת לסיים את עבודתו מאחר שאין ביכולתה לעמוד בתשלום שכרו. נסיונו לשכנע את הנתבעת בדבר הישגיו המקצועיים ותרומתו לחברה לא צלח והוא פוטר מעבודתו, כאשר אין חולק כי שולמו לו פיצויי פיטורים כדין.

לטענת התובע, במשך תקופה ארוכה הוא סבל מחסרון כיס, ולכן רק בחודש אפריל 2008 פנה לעו"ד על מנת לממש את זכויותיו מול הנתבעת. ובהמשך הדברים הגיש את התביעה דנן לתשלום שכרו עד לתקופת סיום ההעסקה בהתאם לחוזה.

לטענת הנתבעת, לא נחתמו עם התובע חוזים להסדרת תנאי עבודתו אלא שמעת לעת נמסרו לו הודעות לעניין תנאי העסקתו, חתומות על ידי המעביד. לטענתה, מעולם לא הובטח לתובע כי העסקתו תמשך למשך תקופה כלשהי, אלא שנמסר לו מסמך המסכם את תנאי העסקתו והקובע מועד לדיון השכר הבא, כמקובל בקרב כלל עובדי הנתבעת. מר גור מינצר, מנהל ובעלים בנתבעת, הבהיר בעדותו כי יש מקרים בהם יש צורך לדון בתנאי ההעסקה במועד שטרם המועד שנקבע מראש, וזאת במקרים חריגים. כאשר נשאל על כך שהדיון עם התובע התקיים ביום 1/8/04 בטרם חלף המועד שנקבע במסמך תנאי ההעסקה הקודם (מיום 1/1/04) טען כי הוא מניח כי הדבר נעשה בעקבות כך שהתובע חדל להיות אחראי על דוכני מכירה ברחבי הארץ, והחל להיות מנהל המוקד הטלפוני, תפקיד שלשיטת הנתבעת איננו מצדיק מתן רכב צמוד, ובהתאם לכך גם הופחתה ההשתתפות של הנתבעת בהוצאות טלפון נייד.

לטענת הנתבעת ההחלטה על הפסקת העסקתו של התובע התקבלה מטעמים עניינים וכלכלים, בעקבות משבר אליו נקלעה הנתבעת, העוסקת בניתוחי לייזר לשיפור הראיה, על רקע פרסומים בעיתונות על כך שמשרד הבריאות הבריטי ממליץ להמנע מניתוחים מסוג זה, והכל תוך שהתובע קיבל את כל הזכויות המגיעות לו על פי דין אגב פיטוריו.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובמסמכים גופם, הגענו לכלל דעה כי דין התביעה להדחות.

מערכת של יחסי עבודה, מעצם טיבה וטבעה, היא מערכת יחסים וולונטרית.

ככלל, הצדדים למערכת יחסי העבודה, כשם שהם חופשיים להתקשר ביניהם בהסכם עבודה, חופשיים הם להשתחרר ממנו, בכפוף לכללים שנקבעו בדין (כגון מתן הודעה מוקדמת, תשלום פיצויי פיטורים ועוד כיו"ב).

אין לכחד, כי במסגרת ההסכמה החוזית שביניהם, הצדדים רשאים לקבוע התניות מסויימות שיגבילו את זכותם להשתחרר מהסכם העבודה, לרבות על דרך של הארכת תקופת "הודעה המוקדמת", התחייבות להעסקה לתקופה קצובה ועוד כיו"ב, ואולם, סייגים כאמור, שהם החריג לכלל, צריך שיהיו ברורים וחד משמעיים, על מנת שינתן להם תוקף משפטי מחייב.

עמד על כך כב' בית הדין הארצי לעבודה בקבעו כי הכרה בהסכם עבודה כהסכם לתקופה קצובה, על כל המשתמע מכך, תעשה רק במקרים בהם נוסח ההסכם משקף באופן ברור וחד משמעי, הסכמה מודעת של הצדדים למחוייבות שהם נוטלים על עצמם במסגרת ההסכם לתקופה קצובה. ובלשון בית הדין :

"חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, אשר אין בו הוראה המתירה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד-משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כ לספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה." (ר' דב"ע מט 123-3 פנקס נ' ישקר (פורסם בנבו))

התביעה דנן מבוססת על מסמך שכותרתו "סיכום תנאי העסקה בין קר ויז'ן ישראל לסיני שרון" (ההדגשה אינה במקור א.ד.), המסמך חתום על ידי הנתבעת בלבד, ואולם תוכנו, כמו גם נסיבות חתימתו כפי שהובררו בעדויות הצדדים, מעלה כי הוא אמור לשקף הסכמה שהושגה בין הצדדים באשר לתנאי ההעסקה שיחולו על התובע.

עיון בנוסח המסמך מעלה כי אין הבדל עקרוני בינו לבין המסמך מיום 1/1/04 כלומר, הוא נראה כמסמך סטנדרטי של סיכום תנאי ההעסקה שהשינוי היחיד בינו לבין הסיכום הקודם הוא בכך שבמקום רכב צמוד היה התובע זכאי להחזר הוצאות, חלה ירידה בהשתתפות החברה בהוצאות טלפון, ומאידך, זכה התובע בהפרשות לקרן השתלמות (זכות שלא היתה קיימת בהתאם לתנאי ההעסקה מיום 1/1/04. כלומר ישנו שינוי מסויים של תנאי העסקה (הפחתה בהחזרי הוצאות, והוספה של הפרשות לקרן השתלמות), מבלי שנאמר בהסכם דבר, לעניין שינוי מתכונת ההעסקה, ומבלי שנרמז במסמך הסיכום, כי התובע יהנה מקביעות, או מהגנה כלשהי מפני פיטורים.

מגוף המסמך,ף מהשוואתו למסמכים קודמים ומהקשר הדברים לא ניתן ללמוד על כך שהיתה כוונה של הנתבעת להתחייב להעסיק את התובע לתקופה קצובה, והתובע לא הצביע על ראיות שיהיה בהן כדי לתמוך בעדותו לעניין נסיבות סיכום תנאי ההעסקה. בהקשר זה, עדותו של התובע כי הוסכם בעל פה כי יקבל קביעות, איננה מתיישבת עם האמור במסמך בכתב, והיא אף עומדת בסתירה לעדותו של מר מינצר, מנהל הנתבעת, שהיה נוכח בפגישה בה סוכמו תנאי ההעסקה דנן, והעיד על כך שדובר בסיכום סטנדרטי של תנאי העסקה ללא כל כוונה להתחייבות להעסקה לתקופה קצובה.

לנוכח האמור, ומאחר שהתובע לא הוכיח כי בנסיבות העניין הצדדים הסכימו לחרוג מן הכלל, ולחתום על הסכם להעסקה לתקופה קצובה, דין התביעה להדחות.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪.